תרפיסטית

תפקיד תרפיסטית / תרפיסט בתרפיה באומנות בגישה פנומנולוגית

ההתערבות של תרפיסטית לפי הגישה הפנומנולוגית היא מצומצמת ביותר בעיקר בשלב היצירה, תרפיסט על פי יהודית סיאנו הוא כמו רשת הביטחון של הלוליין בקרקס המעז ועושה תרגילים מסוכנים על חבל דק אך יודע שמתחתיו יש רשת בטחון ששומרת עליו. ההתערבות הטיפולית של המטפל נעשית בעיקר דרך הצעת חומרים או טכניקות יצירה שונות. למשל: הגדלת הדף כדי להרחיב נושא ,זה מאפשר לעשות "פוקוס" או להתמקד בנושא כל שהוא מתוך היצירה.


לפי הגישה הפנומנולוגית הטיפול נמצא באומנות עצמה, היצירה אינה רק אמצעי לדיאלוג מילולי בין תרפיסטית או תרפיסט למטופל - ביצירה עצמה יש איכויות פסיכולוגיות מרפאות. למילים יש מקום בעיקר בתחילת הפגישה ובסופה כאשר מתבוננים יחד ביצירה ודרך התיאור הפנומנולוגי/ התופעות ביצירה מגיעים להבנה של החוויות, הרגשות , ההתנהגויות וההתנסויות בחיים.


המטופל חווה תמות חוזרות ביצירת האומנות שלו ואט אט הוא מבחין בנושאים, קשיים ודרכי ההתמודדות שלו החוזרים על עצמם ביצירותיו המטופל מתחיל לקשר בניהם לבין ההתנהגויות שלו בעולם ומתחיל לקחת עליהם אחריות. למעשה היצירה היא גורם שלישי נוכח בחדר, מוחשי מאוד המתווך בין המטפל למטופל ומאפשר להם לדון ולהכיר בתחושות שונות , היא מהווה גורם מתווך גם בהעברה שבין המטפל למטופל ומאפשרת התמודדות יותר פשוטה עם ההעברה (תופעה הייחודית לטיפול באומנות). במקרה של קושי טכני במהלך יצירה המשקף קושי פסיכולוגי או חברתי, תרפיסטית עוזרת למטופל על ידי תיאור הקושי באופן מדויק ופנומנולוגי ככל האפשר (תיאור תופעה הניצפת ללא מילים טעונות רגשית , למשל:" אתה מנסה להדביק את המקל על המשטח והוא נופל שוב ושוב"), לאחר הוא יעודד את המטופל להעז להתנסות ולחפש פתרונות המתאימים לו. ורק לאחר מכן כחלק מתהליך הטיפול יכול המטפל להציע אפשרויות שונות להתמודדות עם הקושי. כל זאת מתוך האמונה הבסיסית שהמטופל בוחר את בחירותיו ביצירה (כמו בחייו) על פי דרכו ,לומד דרך התנסויותיו ולוקח אחריות על התוצאות של בחירותיו. המטפל מאמין בכוחותיו של המטופל למצוא פתרון, לשלוט בחייו , ללמוד מ"טעויותיו"/ מהתנסויותיו ולשנות את חיו ללא חשש להתנסות ולחוות.

מלה ביטנסקי מיחסת חשיבות רבה ומקום רב לשקט בטיפול. לדבריה על המטפל ללמוד להגיש בנוח עם השקט בעיקר בשלב העבודה האומנותית של המטופל. לטענתה חשוב לאפשר למטופל לשקוע בעבודתו האומנותית , בחוויה הרגשית, בחיפוש האישי... חשוב שהמטפל באומנות ילמד להשתחרר מהלחץ הפנימי לדבר, לפרש או לעשות, אלה יקשיב לשקט כמו שהוא מקשיב למילים. השקט מאפשר את המרחב הטיפולי, כמו מרחב המעבר והמשחק אצל ויניקוט. המטופל השקוע ביצירה שקוע בדיאלוג פנימי עמוק (מודע או לא מודע ) עם עצמו ועם סביבתו ואין להפריע לו ולחדור למרחב זה במלל שלנו.