מקורות התרפיה באומנות בגישה הפנומנולוגית

מקורות הגישה הפנומנולוגית בפילוסופיה ובפסיכולוגיה ההומניסטית , אקזיסטנציאליסטית והגשטלט (קראו על גשטלט במאמר)

הגישה האקזיסטנציאליסטית

הגישה האקזיסטנציאליסטית עסקה בתכלית קיומו של אדם ומשמעות חיו.
התייחסותם היא לתודעת האדם השונה מתודעת החיה או חפץ. הם גינו היטמעות בגזע או לאום וראו את האדם כאחראי לבחירותיו בעל ייחודיות והיכולת ליצור, הנידון לבדידות אך גם לחרות.
סרן קירקגיר עסק בשאלת טעם החיים במציאות כה סובייקטיבית.
האקזיסטנציאליסטים לא היו רק פסימיים הם גם ראו את הפלא שבאדם. בעקבות הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית התפתחה הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית.
מיסדה היה רולו מיי וקרל רוג'רס שטענו שלאדם יש חופש מוחלט להחליט ואתה האחריות המלאה לתוצאות של בחירותיו,הדבר יכול להוביל לחרדה רבה אך האדם גם יכול לגייס את חרדה לטובתו במקום להדחיקה.
המטפלים האקזיסטנציאליסטים מאמינים שהאדם יכול להשתמש בחרדה כמנוף ליצירת שינוי בחייו, כאשר המטופל משלים עם חרדותיו הוא יכול למצוא משמעות לחייו.

גם הפסיכולוגיה ההומניסטית הושפעה במידה רבה מהאקזיסטנציאליסטים, הלוגותרפיה של ויקטור פראנקל (ספרו הידוע:"האדם מחפש משמעות") הניחה שכל אדם מחפש משמעות לחייו וכי הבעיות הקשות מתפתחות כשאינו מצליח למצוא משמעות. תפקיד המטפל לטענתו היא לעזור למטופל להתמודד עם האחריות לקבלת החלטות בחייו, עם חווית הסבל הבלתי נמנעת ועם האפשרות לשנותה על ידי מציאת משמעות לחייו.
גם המטפל הידוע יאלום ארווין התייחס בספריו לפן האקזיסטנציאליסטי שבטיפוליו והאמין בכוח ובאחריות של המטופל ליצור שינוי בחייו.

הגישה ההומניסטית

הפסיכולוגיה ההומניסטית התפתחה כתגובה לפסיכולוגיה הביהביוריסטית (ההתנהגותית) מחד ולפסיכולוגיה הפסיכואנליטית מאידך.
ההומניסטים גורסים כי לא ניתן לצמצם את האדם ל"מרכיבים" / חלקי מכונה משוכללת (התניות,סיבה –תוצאה, רגש ומחשבה, תסביך אדיפאלי ...)
לפי גישה זו לכל אדם ייחודיות מעצם טבעו , התודעה האנושית כוללת את תודעת העצמי גם בהקשר של האחרים,ההוויה שלו רחבה, גדולה והוליסטית יותר מאשר סך מרכיבי אישיותו או רגשותיו או מחשבותיו.
לאדם יש יכולת וחופש הבחירה ולכן גם אחריות על חייו.

ההומניסטים בדומה להאקזיסטנציאליסטים רואים באדם יצור המחפש משמעות, ערכים, ביטוי עצמי, יצירתיות ומימוש הפוטנציאל הגלום בו. אברהם מסלו דיבר על פירמידת הצרכים האנושיים (שבבסיסה הצרכים ההשרדותיים ובקודקודה הצורך במימוש עצמי). קרל רוג'רס תיאר את האדם כפרח השואף לצמוח ולגדול וכל שצריך הוא להשקותו ולאפשר לו לממש את הפוטנציאל הגלום בו . הוא האמין בכוחות של האדם לרפא את עצמו ובהתייחסות הוליסטית לאדם. הטיפול לטענתו צריך להיות ממוקד בלקוח, רוג'רס במכוון קרא למטופל לקוח ולא מטופל, חולה או פציינט מכיוון שהוא רואה בו אדם בריא בעל כוחות עם בעיה.
לתפיסתו האדם מונע על ידי שאיפה להגיע למימוש עצמי והבעיות הנפשיות נובעות מאי ההלימה בין ה"עצמי האידיאלי" וה"עצמי בפועל". רק חינוך השם דגש על קבלה בלתי מותנת ונכונות לקבל את מגוון התחושות האנושיות כלגיטימיות מאפשר התפתחות נפשית בריאה.
כאשר הפער בין מה שמותר חברתית לבין תחושת העצמי גדולים זה עלול להוביל להדחקה לא בריאה של הצרכים הפנמיים והיכולת להגשמה עצמית.

ראיתו האופטימית של רוג'רס את טבע האדם נגדה מאוד את הדטרמיניסטיות והפסימיות של פרויד (שראה את טבע האדם כמאבק של יצרים שצריכים להגיע לשליטה וריסון של האגו) .
חשוב לציין שהטיפול ההומניסטי מתאים לאדם המסוגל להפעיל שיקול דעת תקין והאינטליגנציה שלו תקינה. אזכיר גם את אריך פרום שספריו מרתקים ומעוררי השראה השפיעו עלי רבות. הוא אומנם זהה עצמו כפסיכואנליטיקאי אך דיבר בספריו "הבדילות הקיומית", " המנוס מהחופש" (ורבים נוספים) במושגים הומניסטים ואקזיסטנציאליסטים לחלוטין, הוא טען כי מרבית התסכולים שהאדם חש הן בשל היותו מחונן בכוח השכל, נובעים מהכרת בדידותו ובדילותו, קיומו הנפרד ובר החלוף, וחוסר ישעו למול כוחות הטבע והחברה. העולם המודרני והטכנולוגי גרם לחרדה לספקנות, לבדידות , לניתוק ה"קשרים הראשונים", שמתמצים במושג שהוא טבע בשם "הבדילות הקיומית". כדי לברוח מתחושת הבדילות הקיומית יצר האדם את הקונפרמיזים.

לדעת פרום (בספריו "אמנות האהבה" וב"אדם לעצמו") הדרך היחידה והעיקרית לפתרון בעיית בדילותו הקיומית של האדם הוא אהבת אמת (ולא אהבה סימביוטית). בהתאחדות בינאישית והתמזגות של נפש עם נפש שנייה, כך ששתי נפשות הופכות לאחת ועדיין נשארות שתיים. זוהי לדעתו השאיפה העזה ביותר של האדם, התשוקה הבסיסית ביותר, והכוח שמלכד את המין האנושי בכללותו ובקבוצותיו השונות. הוא אף קובע באופן נחרץ: "בלא אהבה לא הייתה האנושות יכולה להתקיים אף יום אחד". סממניה של אהבת אמת הן: אכפתיות, אחריות, כבוד, וידיעת מושא האהבה. מתוך ההתקשרות עם הזולת באהבת אמת שאין בה רכושנות סדיסטית או התמזגות מזוכיסטית, אלא אישור ספונטני של הזולת תוך שמירה על הצביון האישי, המועקה הפנימית של תחושת הניכור והבדידות יכולה להיפתר. על פי תפיסתו שם, האהבה איננה מתת אל שנופלת משמים על האדם או רגש שפתאום האדם מתוודע אליו, אלא מיומנות לא קלה שיש ללמוד אותה תיאורטית ולהתאמן בה מעשית, ממש כבכל אומנות אחרת.